על גמדים, ענקים ועופרי הקטנה

הצטרפתי השנה לקבוצה מהממת בפייסבוק שנקראת "אסטרטגיה שיווקית בכיף", שם אני לומדת המון על עצמי ועל העסק שלי, ומרגישה חלק מקהילה חיה, בועטת ותומכת. לפני חודש בערך, מנהל הקבוצה פתח את ההרשמה למשחק "גמד וענק" לקראת פורים, שכנראה הפך למסורת. נרשמתי. די בחשש יש לציין. מיד זה החזיר אותי לילדות- איך כל שנה בפורים, אני ואמא שלי היינו יושבות, חושבות, יוצרות ומכינות את משלוח המנות הכי מושקע ויפה שילד יכול היה לקבל, ואיך תמיד אבל תמיד, הייתי חוזרת הביתה בסוף היום עם משלוח המנות המעפן בעולם. מאז קצת גדלתי. היחס שלי לציפייה ואכזבה השתנה, אני השתניתי, אבל הזיכרון הזה נשאר בתוכי והפך לקול שמזהיר אותי מדי פעם. לכל אחד (ואולי זאת בכלל רק אני?) יש את הקול המעצבן הזה בתוכו, שמזהיר אותו, עוצר אותו, שאומר לו "לא" על הכל. שחושש מכישלון ואכזבה אז מעדיף לשבת בבית ולחכות שמשהו יקרה. שלא מעיז, שלא רודף, שלא מגשים, שלא רוצה. אז אני קוראת לקול הזה עופרי הקטנה. ומיד כשנרשמתי היה לה מה להגיד.

אני ואמא בפורים אי שם בתחילת שנות ה 90

בטופס ההרשמה הייתי צריכה לרשום פרטים על עצמי, לכתוב מי אני, מה אני ומה מאפיין אותי, כדי שהגמד שיקבל אותי יידע למה לכוון במתנה שלו. האמת, היה לי ממש כיף לכתוב על עצמי, על כל הדברים שאני עושה ואוהבת בחיים שלי. לחצתי על "שלח" והתחלתי להתרגש בטירוף.

שבוע לאחר מכן קיבלתי מייל מפורט על הענקית שלי, זו שאני הולכת לפנק. קראתי את הפרטים עליה שוב ושוב, כדי לספוג, להיכנס לאווירה. כדי להכין לה משהו שישמח אותה. הוספתי עבודת בילוש קטנה בפייסבוק, והגלגלים התחילו לעבוד.

--------------

אני חיה עם עופרי הקטנה בשלום. היא חלק ממני. היא קצת פחדנית, קצת חסרת ביטחון, בטוחה שלא יכולה, בטוחה שאין לה מזל והרשימה עוד נמשכת. ואני? אני בכלל פורצת גבולות, מגשימה חלומות, עפה על עצמי והכי והכי ברת מזל שיכולה להיות. ובכל זאת, עופרי הקטנה שם. בתוכי. איזה באסה להרגיש את כל הדברים האלה, אני חושבת לעצמי. ואיזה באסה שהיא מצליחה לפעמים להשפיע עליי. הרבה פעמים אני נותנת לה להגיד את שעל ליבה, כדי שאוכל מיד אחר כך להגיד לה בדיוק למה היא טועה. למה היא כזאת מדהימה. איך הפחד משתק אותה מלעשות את הדברים שהיא הכי רוצה, כמה ברת מזל היא להיות מוקפות בכל כך הרבה אהבה ותמיכה בחיים ואיך לנתב ציפיות מוגזמות לדברים חשובים, טובים וגדולים יותר. שהיא צריכה להיות סופר גאה במי ומה שהיא. בקיצור מרימה לה. ובעצם, מרימה לעצמי. לפעמים זה עוזר, ואז, עופרי הקטנה שקטה שם בפנים. מבסוטה מהחיים. ואני- איתה.

--------------

שמתי בצד את עופרי הקטנה ואיתה את החששות, וצללתי לעולם מופלא של יצירה ונתינה, של 100% מעצמי. ישבתי כמה ימים, חשבתי, תכננתי, יצרתי, שיניתי, שוב שיניתי וסיימתי.

כל מחשבה על ציפייה, אכזבה, חוסר ביטחון וחבריו נעלמו לחלוטין בשנייה שהענקית שלי קיבלה את החבילה.

ב 19:30 בול דפקתי על דלתה, הלב שלי דפק בטירוף והתרגשתי כמו ילדה קטנה. היא פתחה לי בחיוך והתחבקנו. הבאתי לה את החבילה בזמן שאני והכלב שלה נישקנו אחד את השני. היא הייתה נרגשת וניסתה להוציא ממני מידע. "תפתחי ותראי". לא נידבתי כלום! עוד חיבוק ויצאתי. פיוווו. איזו הקלה! לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים עד שהגעתי הביתה. גם עופרי הקטנה חייכה.

החבילה הסודית לענקית שלי

---------

כל כך נהניתי לחשוב, לנתח, להשקיע, ליצור. להיות מקורית ומדויקת כדי שבן אדם אחר יחייך. זה מילא אותי. וזה כל מה שאני רוצה לעשות בחיים. דרך העצים שלי, דרך הכתיבה שלי, דרך החיבוקים שלי והפרגון שלי, דרך עצמי. לגרום לאנשים לחייך.

על החבילה שקיבלתי בעצמי לא כתבתי כאן, כי זה כבר ממש לא משנה בסיפור שלי. מהמשחק הזה, אני ועופרי הקטנה, יצאנו מלאות.

תכולת החבילה שנתתי מכל הלב: